רש״ש על משנה בבא קמא ג׳:א׳

מהדורה: משניות דפוס ראם, ווילנא תרס"ח

מקור משנה בבא קמא ג׳:א׳
1 הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ, פָּטוּר. וְאִם הֻזַּק בָּהּ, בַּעַל הֶחָבִית חַיָּב בְּנִזְקוֹ. נִשְׁבְּרָה כַדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻחְלַק אֶחָד בַּמַּיִם, אוֹ שֶׁלָּקָה בַחֲרָסֶיהָ, חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמִתְכַּוֵּן, חַיָּב. בְּאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן, פָּטוּר:
פירוש רש״ש על משנה בבא קמא ג׳:א׳
1 במשנה ואם הוזק בה בעה"ח חייב בנזקו ופי' הרע"ב שכל המפקיר נזקיו שלא ה"ל רשות כו'. הן לקמן מ"ב פי' השופך מים בר"ה אע"ג דברשות קעביד כו' וצ"ל דהתם מיירי שלא הפקירן ע"ש בגמרא ובפרש"י ותוס' ודלא כהתוי"ט שם בשם הנ"י אך במ"ג לפי פי' הרע"ב שם מוכח דזה פלוגתת רשב"ג ות"ק:
2 שם בתוי"ט ד"ה בעל החבית כו' ואם היה התנאי לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים כו' לכאורה אף בלא נתינת דמים נ"מ דיכול המוכר לומר לא אתן לך אלא כד אף שקנו מיניה על חבית ועי' הג"א. ואולי לרבותא נקטי דבנתן דמים מוכרח הלוקח לקבל כד אבל החילוק בין הך דהכא להא דהמוכר כו' ונמצא נגחן שהביאו בסמוך בשם ר"ת נראה דאינו אלא באם לא נתן עדיין דמים ונ"מ כמש"כ אבל בנתן דמים להכריח הלוקח לקבל כד לא כי זה דומה להא דנגחן דו"ק:
3 שם בתוי"ט ד"ה במתכוין כו' משום דבגמ' מוקמינן לרישא כר"מ דברייתא כו' וכ"כ הנ"י דיחיד ורבים הלכה כרבים. וק"ל דמ"מ כיון דרבי סתם דעת ר"מ וזה נקרא סתם עי' ריש ביצה תד"ה גבי ה"ל כסתם במתניתין ומחלוקת בברייתא דהל' כסתם עי' יבמות מ"ב ב' ובתוס' שם ועמש"כ בעירובין מ"ז וביומא ל"ו ב':